תניית פיצויים מוסכמים בהסכם

תניית הפיצוי המוסכם היא תנייה שנוהגים להכניס בהרבה בהסכמים כיוון שהיא נחשבת לסעד קל ופשוט באופן יחסי המעלה את רמת הוודאות והביטחון של קיום ההסכם.

משמעות התנייה היא כי במקרה של הפרת הסכם, הצד הנפגע, יהיה זכאי לפיצויים מהצד המפר, שהוסכם עליהם מראש בעת חתימת החוזה.

תניית הפיצוי המוסכם בעצם מאפשרת לצדדים לחזות מראש את הנזק העלול להיגרם במקרה של הפרת ההסכם ולעגן אותו במסגרת ההסכם, לא צורך בהוכחת הנזק ושאינו גורע מסעדים אחרים העומדים לטובת הנפגע על-פי החוק.

תניית הפיצוי המוסכם מעוגנת בסעיף 15 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל”א-1970 (להלן: “החוק“) והוא קובע: (א) “הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן – פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת נזק…”

היתרונות של הפיצוי מוסכם הם, בין היתר, בכך שהוא מסייע ליעילות ולוודאות קיום ההסכם ולמעשה מהווה תמריץ לצדדים. התנייה מקלה על הנפגע מבחינה משפטית שכן קל יחסית לממש את הסעד בבית המשפט במקרה של הפרת ההסכם.

על כן, כאשר נבקש להעלות את רמת הביטחון והוודאות של קיום ההסכם על ידי הצדדים נכניס להסכם את התנייה.

עם זאת, חשוב מאוד לזכור, על אף הסכמת הצדדים, החוק מאפשר לבית המשפט להתערב בנושא הפיצויים המוסכמים כאשר הוא סבור שהפיצוי שנקבעו הצדדים הוא בלתי סביר או מוגזם: (א) “…אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה.”

סמכות זו, הנתונה לבית המשפט, על פי גישת הפסיקה יש להפעיל בזהירות ובמקרים חריגים.

נקודת המוצא היא שחוזים משקפים את רצון הצדדים ויש לכבדם. על כן, בית המשפט לא ישתמש בסמכותו להתערב בתניית הפיצוי המסוכם ביוזמתו, אלא רק לבקשת הצד המפר. במקום בו לא הועלתה טענה כלפי הפיצוי המוסכם בכתבי הטענות, אין להידרש לה והמפר יעמוד בפני תוצאה שהפיצוי המוסכם ייפסק במלואו [ע”א 630/84 בוקובזה נ’ רוזליו, פ”ד לט(2) 585].

הפסיקה קבעה מספר כללים להתערבותו של בית המשפט בתניית פיצוי מוסכם שהוכנסה על ידי הצדדים לחוזה [ע”א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע”מ נ’ בנק הפועלים בע”מ]:

בשלב ראשון על בית המשפט להשתכנע כי לא מתקיים כל יחס סביר בין הפיצוי המוסכם לנזק שניתן היה לצפותו מראש כתוצאה מסתברת של ההפרה. בשלב השני ישקול בית המשפט אם יש מקום להפחית את הפיצויים.

כל עוד מצא בית המשפט כי מתקיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, בין הפיצוי המוסכם לבין הנזק הצפוי במועד הכריתה, ישאיר בית המשפט את הפיצוי המוסכם על כנו ולא יפחיתו [ע”א 18/89 חשל חברה למסחר ונאמנות בע”מ נ’ פרידמן, פ”ד מו(5) 257, 264].

ראוי להוסיף כי גם אם השתכנע בית המשפט כי מדובר בפיצוי שנקבע ללא כל יחס סביר כאמור לעיל, הרי שעדיין הסמכות להפחית את סכום הפיצוי הינה סמכות שבשיקול דעת (“רשאי”) ולא סמכות חובה. כמו כן, הסמכות הנתונה לבית המשפט היא להפחית את הפיצוי המוסכם אך לא לבטלו לחלוטין [ ע”א 748/80 גולדשטיין נ’ גוב-ארי חברה לבנין ולהשקעות נתניה (1976) בע”מ, פ”ד לח(1) 309, 319.

דבר נוסף שנקבע בפסיקה לצורך בחינת הפיצוי המוסכם הוא בדיקת אופן ניסוח התנייה, האם מדובר בתנייה המנוסחת כתניה גורפת, כך שאינה מבחינה בין הפרה קלה לבין הפרה יסודית של החוזה. ניסוח גורף של התנייה מלמד לכאורה על העדר בולט של כל יחס סביר בין הפיצוי לנזק שניתן היה לצפותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה [ע”א 532/83 יהודה סיני השקעות בע”מ נ’ פישל, פ”ד מ(4) 319, 329-328].

לסיכום– תניית הפיצוי המוסכם היא תנייה חשובה ובהרבה מקרים רצוי וכדאי להכלילה בהסכם.

עם זאת, הנושא הוא מורכב ולו היבטים רבים שיש לקחת בחשבון, יש לשקול האם להכניס את התנייה להסכם וכיצד לנסח באופן נכון וראוי את התנייה הואיל והיא נתונה לביקורת שיפוטית.